מאירי על גיטין י׳

« מאירי על גיטין ט׳ ע״ב מאירי על גיטין י״א ע״א »

1 יבמות פתח ↗

וְאַרְעָא אוֹקְמַהּ בְּחֶזְקַת בַּר שָׁטְיָא! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: ״יַגִּיד עָלָיו רֵיעוֹ״. תְּנָא בְּקִידּוּשִׁין, וְהוּא הַדִּין לְגֵירוּשִׁין. תְּנָא בְּגֵירוּשִׁין, וְהוּא הַדִּין לְקִידּוּשִׁין. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי ״יַגִּיד עָלָיו רֵיעוֹ״, מַאי ״זֶהוּ״ דְּקָתָנֵי? אֶלָּא אָמַר רָבָא: כֹּל שֶׁיֵּשׁ בְּקִידּוּשִׁין יֵשׁ בְּגֵירוּשִׁין, וְיֵשׁ בְּגֵירוּשִׁין מַה שֶּׁאֵין בְּקִידּוּשִׁין, וְ״זֶהוּ״ דְּגֵירוּשִׁין לָאו דַּוְקָא. אֶלָּא, מִשּׁוּם דִּתְנָא ״זֶהוּ״ בְּקִידּוּשִׁין, תְּנָא נָמֵי ״זֶהוּ״ בְּגֵירוּשִׁין. וְ״זֶהוּ״ דְּקִידּוּשִׁין לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי זְמַן, דְּלֵיכָּא בְּקִידּוּשִׁין. וּמִפְּנֵי מָה לֹא תִּקְּנוּ זְמַן בְּקִידּוּשִׁין? הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם פֵּירֵי — אֲרוּסָה לֵית לַהּ פֵּירֵי. אֶלָּא, לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם בַּת אֲחוֹתוֹ — לִיתַקֵּין זְמַן! מִשּׁוּם דְּאִיכָּא דִּמְקַדֵּשׁ בְּכַסְפָּא וְאִיכָּא דִּמְקַדֵּשׁ בִּשְׁטָרָא, לָא תַּקּוּן רַבָּנַן זְמַן. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְרַב אָשֵׁי: וְהָא עַבְדָּא, דְּאִיכָּא דְּקָנֵי בְּכַסְפָּא וְאִיכָּא בִּשְׁטָרָא, וְתַקּוּן רַבָּנַן זְמַן! הָתָם רוּבָּא בִּשְׁטָרָא, הָכָא רוּבָּא בְּכַסְפָּא. אִיבָּעֵית אֵימָא, מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר. הֵיכִי לֶיעְבֵּיד? לַינְּחֵהּ גַּבֵּי דִידַהּ — מָחֲקָה לֵיהּ. לַינְּחֵהּ גַּבֵּי דִידֵיהּ — זִמְנִין דְּבַת אֲחוֹתוֹ הִיא וּמְחַפֵּה עֲלַהּ. לַינְּחֵהּ גַּבֵּי עֵדִים — אִי דִּזְכִיִרִי לַיְתוֹ לַיסְהוּד. וְאִי לָא — זִמְנִין דְּחָזוּ מִכְּתָבָא וְאָתוּ מַסְהֲדִי, וְרַחֲמָנָא אָמַר: ״מִפִּיהֶם״, וְלֹא מִפִּי כְתָבָם. אִי הָכִי, בְּגֵירוּשִׁין נָמֵי נֵימָא הָכִי! הָתָם — לְהַצָּלָה דִּידַהּ קָאָתֵי, הָכָא — לְחוֹבָה דִּידַהּ קָאָתֵי. מַתְנִי׳ שְׁלֹשָׁה אַחִין נְשׂוּאִין שָׁלֹשׁ נׇכְרִיּוֹת, וּמֵת אֶחָד מֵהֶן, וְעָשָׂה בָּהּ הַשֵּׁנִי מַאֲמָר, וּמֵת — הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַיבְּמוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמֵת אֶחָד מֵהֶן... יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״ — שֶׁעָלֶיהָ זִיקַת יָבָם אֶחָד, וְלֹא שֶׁעָלֶיהָ זִיקַת שְׁנֵי יְבָמִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מְיַיבֵּם לְאֵיזוֹ שֶׁיִּרְצֶה, וְחוֹלֵץ לַשְּׁנִיָּה. גְּמָ׳ וְאִי זִיקַת שְׁנֵי יְבָמִין דְּאוֹרָיְיתָא, חֲלִיצָה נָמֵי לָא תִּיבְעֵי! אֶלָּא מִדְּרַבָּנַן, וּגְזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ שְׁתֵּי יְבָמוֹת הַבָּאוֹת מִבַּיִת אֶחָד מִתְיַיבְּמוֹת. וּנְיַיבֵּם לַחֲדָא וְנִיחְלוֹץ לַחֲדָא! גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: בַּיִת אֶחָד, מִקְצָתוֹ בָּנוּי

2 גיטין פתח ↗

דְּתַנְיָא: מַצַּת כּוּתִי – מוּתֶּרֶת, וְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר, לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים – הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִין בָּהּ, יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל.

3 גיטין פתח ↗

אָמַר רַב פָּפָּא, זֹאת אוֹמֶרֶת, עֵדֵי הַגֵּט אֵין חוֹתְמִין זֶה בְּלֹא זֶה. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב אָשֵׁי: גְּזֵירָה מִשּׁוּם ״כּוּלְּכֶם״.

4 גיטין פתח ↗

וְאִיבָּעֵית אֵימָא, תָּנֵי ״חוּץ מִכְּגִיטֵּי נָשִׁים״.

5 גיטין פתח ↗

מַתְנִי׳ כׇּל הַשְּׁטָרוֹת הָעוֹלִים בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, אַף עַל פִּי שֶׁחוֹתְמֵיהֶם גּוֹיִם – כְּשֵׁירִים; חוּץ מִגִּיטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף אֵלּוּ כְּשֵׁירִין, לֹא הוּזְכְּרוּ אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּהֶדְיוֹט.

1 שטר קדושין צריך לשמה ושלא תכתב במחובר דיציאה להויה מקשינן אבל בפני נכתב לענין קדושין אינו כלום ועד כותי אינו כשר בהם כלל שהרי עידי קדושין חותמין זה שלא בפני זה ודין ערכאות גם כן אינו בקדושין שכל שנמסר בעידי מסירה קדושין הן ואין אומרין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש שטעם זה אין דנין ממנו אלא למקום שהוזכר ואע"פ שאם נחוש לפסלם נחמיר בקדושי שני אין ראוי לגזור אלא בגיטין שהוא מתכוין לצערה וכותב גיטו בערכאות כדי לקלקלה או שמא הואיל ורובא בכספא מקדשי לא גזור בה רבנן וכמו שהוזכר טעם זה במסכת יבמות פרק ארבעה אחין ל"א ב' ויש שואלין למה חסר מלמנות שיור שפוסל בגט ושחרור ולא בקדושין ותירצו בה שיש שיור שאינו פוסל בגט והוא המשחרר חצי עבדו ומכל מקום אין הלכה כן שהמשחרר חצי עבדו בשטר אינו כלום אלא שהכסף מיהא קנה וכן שואלים בתנאי שפוסל בגט ושחרור ושטר קדושין שנעשה על תנאי כשר עד שכתבו קצת מפרשים ששיור ותנאי פוסלים בקדושין וכן כתבו בטלי שטר קדושיך מעל גבי קרקע שהוא פוסל בקדושין הואיל ופוסל בגט ואין זה נראה שלא פסלו שיור ותנאי בגיטין אלא מטעם כריתות וכן יש עוד בסוגיא זו הרבה דקדוקין בחדושין בדברים שאין בהם תועלת ולא שום צורך לענין פסק ואין צורך לבלבל בהם את הסדר:

2 מאחר שכתבנו בכותיים שהם כגויים גמורים אין צריך לומר שמצתם אין יוצאין בה ידי חובתנו בפסח ואין מדקדקין בהם בין מצוה שהחזיקו בה למצוה שלא החזיקו בה אלא הרי הם לכל ענין כגוים גמורים ומכל מקום צדוקים וביתוסים הואיל ואינם מאמינים בתורה שבעל פה יש לדון בהם שאין בקיאין בדקדוקי מצות ומצתם אסורה וכל שכן שאין יוצאין בה ידי חובה ויש פוסקים שמותרת ואדם יוצא בה ומפני שהלכה כסתם ואף אנו פסקנוה כן בראשון של חלין:

3 זה שביארנו שאין העדים חותמין בגט אלא זה בפני זה פירשו הטעם בסוגיא זו גזרה משום כלכם ודבר זה נתבלבלו בו המפרשין והוא שגדולי הרבנים פירשו שאם יאמר לעשרה כלכם כתובו שצריך שיהא אחד כותב וכלן חותמין ואם לא חתמו כלם פסול כמו שהתבאר בפרק התקבל אם אתה מתירם לחתום זה שלא בפני זה אף כשחתמו שנים הוא שוכח מלהחתים האחרים ונותנו מפני שסבור הוא שכשר בשנים ומתוך כך תקנו שיהיו כל העדים נקבצים יחד בשעת החתימה ויש שואלים והלא אמרו בפרק שני באמר לעשרה כלכם כתובו ששנים משום עדים והשאר משום תנאי עד שאם חתמו שנים ביום אחד דיו אע"פ שחתמו השאר מכאן ועד עשרה ימים והיאך אפשר ליפסל בזה שלא בפני זה אחר שאתה מכשירם ליחתם אלו ביום אחד ואלו לאחר כמה ומכל מקום גדולי קדמונינו כתבו בפירוש זה שאף כשחותמין השאר ביום אחר חוזרין אלו שחתמו באותו מעמד וחותמין אלו השניים בפניהם ולא אמרו אין חותמין זה בלא זה אלא זה שלא בפני זה אבל מכל מקום חותם האחד בפני חברו אע"פ שאין האחר חותם עכשיו ואפי' בשניהם כן ר"ל שחותם אחד בלא חברו ובלבד שכל זמן שיחתום יהא חותם בפני חברו ומכל מקום חכמי הדורות פרשו כאן שבשנים צריכים לחתום זה עם זה כאחד ואין חותמין זה בלא זה ואין צריך לומר זה שלא בפני זה ומה שאמרו בכאן גזרה משום כלכם פרושו משום כלכם עדים שאם אמר כן ר"ל כלכם עדים אין כאן משום תנאי כלל וצריך שיחתמו כלם ביום אחד ולפיכך גזרו על שנים שלא יחתמו אלא זה בפני זה שאם כן אף בעשרה כשהחתים שנים שוכח ונותנו ונמצא גט פסול אבל אם אמר כלכם כתובו חותמים שנים ביום אחד מתורת עדים והשאר לכשירצה מתורת תנאי ואין צריכין לחתום זה בפני זה וזהו עיקר הדברים:

4 כבר ביארנו במשנה שזה שהכשרנו בשטרות העולים בערכאות של גוים דוקא בדבר שאין עיקר קנייתן בשטר כגון שטרי מכר והלואה הא כל דבר שעיקר קנייתו בשטר כגון הודאות ומתנות לא וזהו שתירצו כאן תני חוץ מכגיטי נשים וא"כ טעם האמור כאן דדינא דמלכותא דינא ולהכשיר אף במתנות והודאות אינה לענין פסק וכן היא שטת גדולי המחברים ומכל מקום יש פוסקים שכל שטר שנעשה בערכאות כשר ואף בהודאות ומתנות משום דינא דמלכותא דינא שהוא טעם קבוע בכל התלמוד כמו שביארנו בקמא קי"ג א' ומכל מקום כל היכא דליכא הורמנותא דמלכא אלא ערכאות שמצד בני העיר ומנהיגיה אתה צריך לתירוץ השני והוא האמור חוץ מכגיטי נשים שלא להכשיר אלא במכר והלואה וזהו עיקר הדברים:

5 כלל הדברים לשיטתנו שכל שטר העשוי על ידי גוים וככתבם וכלשונם אם הוא עשוי כתקון שטרות של ישראל כגון שיהא תקון הקלף שלו בדרך שלא יהא הכתב יכול להזדייף ושיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה עד שלא יהא אדם יכול לזייף לכתוב בו מה שירצה אם היו חותמיו ישראל ויודעים לקרות כשר לגמרי אפי' לא נעשה בערכאות של בית הועד שלהם שכל שחותמיו ישראל יהא הסופר מי שיהיה וכשר בכל מיני שטר וגובין בו אף ממשעבדי וכמו שאמרו בפרק שני אמר אמימר האי שטרא פרסאה דחתימי עלה תרי סהדי ישראל מגבינן ביה ממשעבדי והעמידוה בכתב שאין יכול להזדייף ובחזרת ענין השטר בשטה אחרונה וביודעים לקרות ולא בא ללמד אלא שהשטר כשר בכל דבר ובכל לשון בין בגיטין בין בשטרות וכמו שאמרו בגט גט שכתבו עברית ועדיו יונית או יונית ועדיו עברית כשר אבל אם חותמיהם גוים אם נעשו בערכאות גדולות שלהם כשר בשטר מכר והלואות אף במקום שאין שם הורמנותא דמלכא ופסולות במתנות והודאות ובמקום שיש בו הורמנותא דמלכא כשר אף בהודאות ומתנות לשיטתנו ומכל מקום כל שעל ידי הדיוטות שבהם פסולות בכלם וכמו שאמרו רבינא סבר לאכשורי בכנופיאתא דארמאי ר"ל קבוץ מנהיגי העיר בלא שופט שלהם וחכמיהם ואמרו לו ערכאות תנן וגדולי המחברים כתבו שאף הכשרות בערכאות דוקא בשיעידו ישראלים על עידי השטר ועל השופט שאינם ידועים בקבלת שוחד ואין דברים אלו נראין כלל וכן כתבו בשם רבותיהם שאף שטר חוב אף בערכאות אינו כלום ולא הכשירו אלא במכר ובאמת כך אמרו בסוגיא זו קא פסיק ותני לא שנא מכר ולא שנא מתנה ולא הזכיר לשון הלואה כלל ומכל מקום יראה לשיטתנו הואיל ואין השטר עיקר הקנין אף הלואות בכלל ולא עוד אלא שלדעתנו גובין בה ממשעבדי אלא שגדולי הפוסקים והמחברים ואף גדולי המפרשים כתבוה דוקא מבני חרי שכל הנעשה בגוים אפי' במומחים שבהם אין לו קול והמחלקת תלויה במה שאמרו בפרק שני רב פפא כי הוה אתי לידיה שטר העשוי בערכאות של גוים מקרי לה לשני גוים במסיח לפי תמו זה שלא בפני זה ומגבה בה מבני חרי זו היא גירסא שלהם ויש גורסין ממשעבדי וזו היא גירסא שלנו ומפני שכל הנעשה בערכאות קלא אית ליה והוא שאמרו בתלמוד המערב קול יוצא בערכאין ואותם הפוסלים בשטר הלואה אף שבערכאות מפרשים דבר זה במכר ולענין אחריות ואין נראה כן דהא מכל מקום כל השטרות תנינן:

« מאירי על גיטין ט׳ ע״ב מאירי על גיטין י״א ע״א »